<h1>הבתים — שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער שביעי</h1>
<h2>דף מא:</h2>
פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, בשוגג יאכל בשבת שהרי לא עשה בגופן מעשה ולא נשתנו, במזיד לא יאכלנו עד מוצאי שבת. לר"ם. כתב הרב בעל המאור כל זמן שחזרו אפילו יצאו במזיד לא הפסידו את מקומן ויאכלו. וכן נראה דעת הר"ש. והראב"ד כתב אם חזרו לעיר זהו מקומן ויאכלו, ואם חזרו בתוך התחום זהו שלא במקומן ובמזיד לא יאכל, אפילו תוך ארבע אמות שלהן, מפני שהועילו לו מעשיו שרצה להוציאם חוץ לתחום, אבל כשחזרו לא הועילו מעשיו כלום. לפיכך מותרין באכילה אפילו במזיד. וכן נראה דעת הר"ם. וזה עיקר. יש מן הגדולים [שכתב] גוי שהביא דורון לישראל בשבת, אם יש מאותו המין (במינו) במחובר לקרקע אסורין, ואעפ"י שאין מוקצה בשבת אלא גרוגרות וצמוקין, מחובר כגרוגרות וצמוקין הוא מפני שדוחה אותו בידים. וכן נראה. ויראה לי שזה גם כן מוקצה מחמת איסור, שאסור מן התורה לתלוש מן המחובר. ואפילו פירות שנשרו מן הדקל בשבת יראה לי שהן אסורין מטעם מוקצה מחמת איסור.
<h2>דף סז:</h2>
ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת אעפ"י שעבר ומכין אותו מכת מרדות מותר ליהנות מאותה מלאכה לערב אחר שימתין בכדי שיעשו. ולא אסרו בכל מקום עד שימתין בכדי שיעשה אלא מפני דבר זה שאם תאמר יהא מותר מיד שמא יאמר לגוי לעשות (א)לו ונמצא הדבר מוכן מיד. וכיון שאסרו [עד] שימתין בכדי שיעשו לא יאמר לגוי לעשות, שהרי אינו משתכר כלום מפני שהוא מתעכב עד לערב בכדי שיעשה דבר זה שנעשה בשבת, לר"ם. דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשותו ביום השבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך [לדבר צורך] הרבה או מפני מצוה. כיצד אומר ישראל לגוי לעלות לו באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר, או סכין למילה, או מביא לו מחצר לחצר שאין ביניהם עירוב (ו)מים חמין להרחיץ בהם את הקטן או מצטער. וכן כל כיוצא בזה. לר"ם. ויש מן הגדולים שכתב שאם יש בדבר מצוה או קצת חולי מותר לומר לגוי לעשות [בשבת] אפילו בדבר שיש בו מלאכה. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. ומכאן הוכיחו קצת חכמי דורנו שמותר לומר לגוי להביא מים או דבר אחר ביום השבת ממקום (למקום) שאין בו איסור תורה מפני מצות עונג שבת. ויש מי שחולק בזה ואומר שאין דבר זה מותר אלא בדבר שיש בו מצוה מן התורה כמו מילה ושופר. וטוב להחמיר. ויש מי שאמר שאמירה לגוי בדבר שאין בו איסור תורה מותר ואפילו שלא במקום מצוה ולא במקום צער, מפני שאין זה אלא שבות דשבות. ולא נתברר לנו.
